לא הייתי תלמיד רע



שמעו סיפור אישי.


לפני קצת יותר מ-15 שנה הגעתי לסמינר הקיבוצים, והתחלתי מסע בן ארבע שנים שהתחיל, איך לומר בעדינות, קצת עקום.


כבר בשבוע הראשון הספקתי להתלונן על איכות הציוד, להצהיר ש"אני לא נשאר במקום הזה עוד שבוע אחד", לריב עם אחד המרצים ולהיזרק משיעור בבושת פנים (וקצת בצדק).


אבל לא הייתי תלמיד רע. הייתי תלמיד שהיה לו רע. הרגשתי חנוק מבחינה רגשית וחברתית (היום אני מבין שזה היה קושי הסתגלותי, שליווה אותי בכל מקום חדש שהגעתי אליו).


ואף אחד לא ראה את זה.


אף אחד חוץ מפרופ' איבון קוזלובסקי גולן, שהיא המרצה עם הנשמה הכי גדולה בעולם.


היא היחידה שראתה אותי באמת, מעבר למסכות. היא הרגישה מה מסתתר מאחורי החיוך החצי נבוך, חצי ביישני שלי, ומה עומד מאחורי הכעס שלי.


בזמן שכל מי שרציתי לריב איתו השיב אש, היא השיבה חיוך. הכלה. הבנה.


אתמול בערב, אחרי שנים שלא התראינו, פגשתי את איבון שוב (לא אספר לכם כמה דמעות זלגו שם).

היה חשוב לי להעניק לה את הספר שלי, כנפיים מנייר כי הרגשתי שהיא, אולי יותר טוב מכולם, תוכל להבין את ג'סי, בדיוק כמו שהבינה אותי.


#כנפייםמנייר


לצפייה בפרומו